תלמה נסיעות ותיירות חיפה (92) בע"מ נ' נח'לה

פסק דין

1.בפניי בקשה רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת פריאל) בעש"א 21386-05-10 מיום 20.07.10 אשר קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת גץ-אופיר) מיום 02.05.10 בתיק מס' 02-39325-05-9 (להלן: "תיק ההוצל"פ הראשון"), וקבע כי הוכחה טענת "פרעתי", לפיה שילם המשיב את מלוא חובו בתיק ההוצל"פ שמנהלת נגדו המבקשת, באמצעות תשלום למעקל של המבקשת.

2.המבקשת נקטה נגד המשיב מס' 1 הליכי גביית חוב בתיק ההוצל"פ הראשון, בגין סכומים שנפסקו לזכותה בת"א 5180/94 בבימ"ש השלום בחיפה (להלן: "ההליך הראשון") מאת חברת מרואן נסיעות חיפה בע"מ ומאת המשיב כערב לחובות חברה זו. סכום החוב של המשיב הסתכם ב- 40,000 ₪ , כגובה ערבותו.

3.נגד המבקשת ("travel services l.t.d. tourplus international") (להלן: "צד ג'") ננקטו הליכי הוצל"פ בתיק 02-06063-03-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ השני"), בגין חוב לצד ג'. החוב הסתכם בסכום העולה על מיליון ₪.

ביום 6.1.10 הטיל צד ג' עיקול על כספים המגיעים למבקשת מאת המשיב בתיק ההוצל"פ הראשון.

4.ביום 17.1.10 הגיש עו"ד בסטוני, שהיה פרקליטה של המבקשת בהליך הראשון, בקשה להסרת העיקול שהטיל צד ג', וזאת בהתאם לכתב המחאת זכות שנחתם לטובתו על ידי המבקשת ביום 6.12.94, ואשר נסמך על הסכם שכר טירחה בינהם מיום 31.10.94. הבקשה הוגשה בתיק ההוצל"פ הראשון בלבד, ולא הוגשה במסגרת תיק ההוצל"פ השני.

5.ביום 6.1.10 קיבל המשיב את צו העיקול והוא פנה לעו"ד הפלר המנוח, שייצג את צד ג', ולטענת המשיב הוא סיכם עם נציג צד ג' ביום 13.1.10 כי "הם יסיימו את הענין" כנגד תשלום סך של 175,000 ₪ , אשר שולם כעולה מאישור צד ג', צו העיקול עמד על 71,417.61 ₪ (מאחר ובאותו מועד זה היה סכום החוב של המשיב למבקשת בתיק ההוצל"פ הראשון). רק ביום 7.1.10 עודכן החוב בתיק ההוצל"פ הראשון באופן שעמד על 170,402.51 ₪.

המשיב טען כי לא היה מודע לבקשה לביטול העיקול ולהחלטה בתיק ההוצל"פ הראשון.

המשיב הגיש בקשה להורות על סגירת תיק ההוצל"פ הראשון , לאור התשלום לצד ג', אשר הטיל את העיקול על כספים להם זכאית המבקשת בתיק זה. כמו כן הגיש המשיב בקשה שנערכה על ידי עו"ד הפלר המנוח, להפחתת חוב המבקשת לצד ג' בתיק ההוצל"פ השני בסך הנ"ל של 175,000 ₪.

6.בהחלטת כבוד הרשמת גץ-אופיר מיום 2.5.10 נדחתה בקשת המשיב . כבוד הרשמת קבעה כי גרסתו של המשיב באשר לתשלום החוב לצד ג' נמצאה בלתי מהימנה וכי המשיב לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו להראות את מקור הכספים ששימוש אותו לפרעון החוב לצד ג'.

7.המשיב הגיש ערעור על החלטת הרשמת ובפסק דין מיום 20.7.10 קיבל בימ"ש קמא את הערעור. בימ"ש קמא קבע כי מקור הכספים ששימשו את המשיב אינו רלבנטי לצורך ההכרעה במחלוקת, ודי בעובדה שחובה של המבקשת לצד ג' הופחת בגובה הסכום לו טען המשיב. בימ"ש קמא הוסיף וקבע כי גם אם המשיב פרע את חובו לצד ג', בפועל הוא לא ניקה עצמו כליל מהחוב מאחר והפרעון לא היה כדין (כאשר על פי חוק ההוצל"פ היה עליו לשלם את הכספים לידי מנהל לשכת ההוצל"פ) והוא חשוף לתביעה ממי שטוען לזכות על הכספים (כמו עו"ד בסטוני), להבדיל מהמבקשת, שהתנגדה לטענת "פרעתי" של המשיב מן הטעם שלא הוכח מקור הכספים בלבד. בימ"ש קמא קבע כי המשיב הוכיח כי פרע את חוב של המבקשת לצד ג' ועל ידי כך פרע את חובו שלו למבקשת.

8.פסק דין זה נשוא הבקשה בפני. לאחר שבחנתי את ההחלטה ופסק הדין ואת טענות הצדדים, החלטתי ליתן למבקשת רשות ערעור חלקית , לדון בערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור בענין זה, כפי שיפורט להלן.

9.ב"כ המבקשת טען בבקשתו כי טעה בימ"ש קמא עת קבע כי מקור הכספים אינו בעל נפקדות בהכרעה במחלוקת ובקביעתו כי פרעון החוב הוכח . ב"כ המבקשת הרחיב טיעוניו לגבי העובדה שלא הוכח כי הכספים שולמו בפועל לצד ג', ויש בכך כדי לחזק טענת המבקשת בדבר קנוניה בין המשיב לצד ג', מתוך ניסיון למחוק בדרכים "חוקיות" את החוב הנטען למבקשת. עוד נטען כי המשיב וצד ג' ידעו כי העיקול אינו בתוקף וכי העברת הכספים בוצעה בחוסר תום לב ובנסיבות אלה אין בהעברת הכספים לידי צד ג' כדי לפטור את המשיב מחובו למבקשת ולבא כוחה מתוקף המחאת זכות שנעשתה לטובתו. ב"כ המבקשת טען כי משהמשיב החליט שלא להפקיד את הכספים אצל רשם ההוצל"פ על פי צו העיקול הזמני, הרי שעשיית דין עצמי על ידו נעשתה שלא כדין והיא חסרת תוקף. ב"כ המבקשת טען כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי למבקשת אין זכות תביעה כנגד המשיב בשל פירעון שלא כדין, כיוון שהשאלה שעמדה לדיון בפני רשמת ההוצל"פ ובפני בימ"ש קמא היתה אחת – טענת "פרעתי" ולא השאלה האם תשלום החוב לצד ג' מהווה פרעון כדין או שלא כדין.

10.ב"כ המשיב טען כי אין מקום לדון בבקשת רשות ערעור זו בגלגול שלישי. מכל מקום, ב"כ המשיב טוען כי יש להשאיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש קמא אשר מנומק ומוצדק.

דיון:

11.הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, מרבית טענות המבקשת אינן מעוררות כל שאלה משפטית שכזו , והמבקשת לא הצביעה על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי".

12.גם לגופו של ענין אני סבורה כי צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי מקור הכספים ששימשו להפחתת חובה של המבקשת לצד ג' אינו רלוונטי.

13.יתירה מזאת, בימ"ש קמא ציין במפורש כי אין בעובדה שהמשיב פרע חובו למבקשת באמצעות התשלום לצד ג', כדי לחסום דרכו של ב"כ המבקשת מכוח המחאת זכות שנעשתה לטובתו, לטענתו, וכל טענותיו בבקשה זו – ככל שעניינן בהעברה שלא כדין – ראוי שיתבררו במסגרת הליך נפרד.

14.חרף האמור אני סבורה כי נפלה טעות "משפטית" בתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא לפיה המשיב פרע את מלוא חובו למבקשת באמצעות התשלום לצד ג', ומאחר ואני סבורה כי לטעות זו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, מעבר ליחסים בין הצדדים בתיק זה – החלטתי , כאמור, ליתן רשות ערעור בענין זה .

15.כעולה מהחלטת כבוד הרשמת, העיקול הוטל על סכום של 71,417.61 ₪ בלבד (אף על פי שבמועד מאוחר יותר הוא הוגדל – דבר שאינו רלבנטי לענייננו), בעוד שהסכום ששילם המשיב, לטענתו, לצד ג' הינו 175,000 ₪ (סכום בו הופחת חובה של המבקשת לצד ג' בתיק ההוצל"פ השני).